לקרוא עם עפרון זו אחת העצות הנפוצות ביותר שנתקלתי בהן בלימודי כתיבה או בקריאה של ספרים שעוסקים בכתיבה. אבל השבוע קרה לי משהו מעניין מול ההרגל הזה.

בתקופות מסוימות נדמה לי שחובה עלינו כמבוגרים לעשות אקטים של חינוך כלפי עצמנו. להזכיר לעצמנו מי אנחנו ומי נרצה להיות. ״מכושפת״ היא נקודת התחלה טובה

כשקראתי את ״בשולי הנוחות״ הבנתי שכל התובנות הללו לגבי מקום העבודה הן רק קצה של קרחון. משהו בירידה מן התאוריה אל השטח, אל סיפור חיים אחד קטן של אשה יפנית שעובדת בחנות נוחות ובתפקיד של מקום העבודה שלה לכונן את משמעות חייה, גרם לי לחשוב על תרגיל בחיפוש עצמי לתקופת החגים.

קצה מחשבה על הקשר בין אוליבר טוויסט לעת הזו

על תפקיד היצירה כפתח לשיחה.

בשעת לפנות בוקר, שלא הספקתי לעמוד על דיוקה, אני מצטופפת עם ששה בני משפחה במקלט ברוחב שירותי אורחים בבית קרקע במושבה בצפון השרון. שלושה צמודי פלאפון, שלושה משחקים טאקי ואני קוראת את ״האדון שנפל לים״ שנכלל בחבילת יום הולדת שקיבלתי כעשרים וארבע שעות לאחר התקיפה באיראן.

בשעת לפנות בוקר, שלא הספקתי לעמוד על דיוקה, אני מצטופפת עם ששה בני משפחה במקלט ברוחב שירותי אורחים בבית קרקע במושבה בצפון השרון. שלושה צמודי פלאפון, שלושה משחקים טאקי ואני קוראת את ״האדון שנפל לים״ שנכלל בחבילת יום הולדת שקיבלתי כעשרים וארבע שעות לאחר התקיפה באיראן.

על הרגש להיות תמיד קרוב, בהישג יד- גם אם תחליט לא להביע אותו (מישל וולבק)

סקירה שכתבתי עם עו״ד דפני בנבניסטי על נסיגה מהלכים להחלשת הדמוקרטיה בישראל בשנתיים האחרונות בהשוואה למהלכים שהתרחשו בהונגריה ובפולין בתקופת נסיגה דמוקרטית

לקח לי בסך הכל שש שעות במצטבר להשלים את ״בוקר וערב״ מאת הסופר הנורבגי יון פוסה. צלחתי אותו למרות הפיסוק המועט מאד, העובדה שדמויות שואלות שאלות מבלי שמופיע סימן שאלה והכתיבה שמרצדת בין תודעה של דמות אחת לאחרת.